סנקציות (כלכליות) מוחלטות עשויות לעצור את אירן - האומנם ? 

בעיתון "ישראל היום" שפורסם ביום שישי (18/05/2012) פורסמה שוב כתבה לפיה ממשיכים, ראש המוסד והשב"כ לשעבר,מר' מאיר דגן ומר' יובל דיסקין להסתובב בעולם ולהציג את עמדותיהם, תוך הצגת התנגדות נחרצת ופגיעה במהלכיה ובתדמיתה של מדינת ישראל באשר לטיפול בסוגיית אירן.
אי אפשר להשאר אדיש מבלי לשאול "מדוע לא הצגתם עמדות אלו כאשר הייתם בשרות" ועוד יותר מזה האם אירן אשר נמצאת בשלבים כל כך מתקדמים בדרך לגרעין איננה מחדל מודיעיני שעליה מן הסתם הייתם אתם עצמכם ממונים ?
אך לא בכך אני רוצה לעסוק, אני לא איש פוליטי ותחום התמחותי הוא התחום הפיננסי כלכלי. במסגרת מאמר זה אנסה להפריך את טענותיהם, המוצגות לפחות, ש"סנקציות כלכליות מוחלטות עשויות לעצור את אירן".
בטרם נבחן את הטענות חשוב להגדיר מה הם "סנקציות כלכליות". במחקר מעמיק של נושא הסנקציות הכלכליות שנערך בשנת 1977 בארה"ב קבעו החוקרים (דיאן ריינק) כי סנקציות כלכליות הם "אמצעי לחץ או ענישה כלכליים הנכפים על מדינה כדי להביאה לשנות את מדיניותה, או לפחות כדי להמחיש את דעתו של הצד הכופה על מדיניותו של הצד תחת הסנקציה. סנקציות כלכליות כוללות צעדי חרם (אמברגו) על סחר או כנגד יצוא ויבוא מהמדינה שתחת סנקציה, מניעת סיוע חוץ, הלוואות והשקעות או שליטה על נכסי חוץ והעברות כספיות".
נדמה כי בטענותיו דורש מאיר דגן בדיוק את המוגדר אך כאן מתחילה ומסתיימת ההתאמה למציאות.
אם מר דגן היה טורח ובודק את ניסיון העבר של ממשלת ישראל, שגם לו יש חלק לא מבוטל בו, הוא היה מגלה כי בכל אחד מהמקרים שבהם עשתה מדינת ישראל (וכפי שנראה בהמשך - לא רק...) שימוש בסנקציות כלכליות ככלי להשגת יעדים מדיניים, נכשל המהלך כישלון חרוץ והושג בדיוק ההפך הגמור מהמטרה הראשונית שלשמה ננקטו הסנקציות הכלכליות.
נכון הוא שתפקידן של הסנקציות הכלכליות הוא מחד לחסוך את הצורך ביציאה למבצע צבאי ומאידך להפגין אי שביעות רצון ממדיניותה של המדינה הנענשת והפגנת נחישות אך יחד עם אלו אל לו למר דגן לשכוח שכדי שהעיצומים הכלכליים ישיגו את הטרתם על המדינה המטילה אותם להיות גדולה פי עשרה בתמ"ג לנפש מהמדינה הנענשת ואם המטרה היא להביא לנפילת המשטר של הצד האחר על התמ"ג לנפש של המדינה המטילה את הסנקציות להיות פי מאה לפחות מזו של המדינה המוענשת.
רק מבחינת פרמטרים אלו ניתן להבין שהסיכוי להצלחת סנקציות כלכליות שואף לאפס שכן למעט הבעת אי שביעות רצון (שזה נתון חסר משמעות מבחינת האירנים) אנו לא רואים נחישות מצד האירופאים והאמריקאים ועוד יותר מזה גם אם נחבר את כל הכלכלות (ארה"ב ואירופה) ביחד לא נוכל להשפיע על הכלכלה האירנית בצורה בה נאלץ את המשטר להמנע מהשגת נשק גרעיני.
זאת ועוד, הטלת סנקציות כלכליות משמעו איסור על יבוא ויצוא סחורות מהמדינה הנענשת ומכאן גם החלטה 1737 שהתקבלה באו"ם ב – 23 בדצמבר 2006 לפיה לא יסופקו חומרי גלם, ציוד וטכנולוגיות להעשרת אורניום לפעילות גרעינית ולטילים בליסטיים, איסור על יצוא אמצעי לחימה אליה, הקפאת נכסים, מגבלות תנועה של אישים אירניים ועוד. אך בד בבד אנו יודעים כי מדינות העולם ממשיכות לסחור עם אירן (אגב "נחישות" שצויין לעיל), ועוד יותר מזה רק לאחרונה פורסם מחקר מקיף שבוצע על ידי גורמים בכירים בממשל האמריקאי שמסקנותיו הם ש"סנקציות כלכליות לעולם לא הצליחו אלא אם נילוותה אליהם פעילות סמי-צבאית". הוכחה מצויינת למסקנות אלו תוכל לקבל מהחלטות שגויות שממשלת ישראל ואתה כראש המוסד קיבלתם בעבר כאשר החלטתם להטיל סנקציות על הרשות הפלשתינית עם עליית שלטון החמאס.
שלטון החמאס לא נפל – נהפוך הוא, שלטון החמאס רק הלך והתחזק וקיבל תמיכה רחבה מהעם הפלשתיני.
ועל מנת להמנע מדוגמא "פעוטה" כטיפול בשלטון החמאס אביא מספר דוגמאות נוספות הנוגעות לממשלים ומדינות גדולות בהן סנקציות כלכליות נידונו לכישלון.
כאמור, סנקציות כלכליות אינו כלי חדש במגרש הפוליטי. כבר בשנת 432 לפנה"ס אנחנו מוצאים שימוש בכלי שכזה כאשר אתונה מענישה את תושבי העיר מגארה אך אלו חברו לקורניתוס וספרטה והסנקציות הכלכליות נכשלו.
אחת הדוגמאות המובהקות ביותר במאה ה – 20 לכישלון של סנקציות כלכליות היא משבר קובה. להזכיר כי למרות האמברגו הכלכלי הכבד שהטיל ממשל ארה"ב על קובה והלחץ שהופעילו על בנות בריתה במערב ולמרות קריסת ברה"מ שהיוותה באותה התקופה את צינור החמצן הראשי של קובה ולמרות שאמברגו זה נמשך שלושה עשורים ולמרות שקובה נקלעה למשבר מהותי והגיע לרמת חיים מהנמוכות בעולם נותר פידל קסטרו מנהיגה הבלתי מעורער של קובה עד 2006 (למשך 40 שניםפ נוספות) ושוב הסנקציות הכלכליות נכשלו.
דוגמא נוספת, לא פחות מהותית היא הטלת סנקציות אמריקאיות על ברה"מ בשנות ה – 70 וזאת בתגובה להתערבות הסובייטית באפגניסטן. בהתאם להחלטה הטיל הממשל האמריקאי אמברגו על מכירת תבואה לברה"מ וכן הודיעה כי לא תשתתף באולימפיאדה שהתקיימה ב – 1980 (החלטה שגם ישראל הצטרפה אליה). בפועל, לא רק שהיצוא והיבוא של תוצרת חקלאית מ/ואל ברה"מ נמשך אלא הוא אף גדל באופן משמעותי ואילו האולימפיאדה התקיימה כמתוכנן ונטלו בה 5,217 משתתפים מ – 80 מדינות – ושוב הסנקציות הכלכליות נכשלו.
ובמקרה של עירק, גם כאן חשבו האמריקאיים כי סנקציות כלכליות יגרמו לצאדם חוסיין לחשוף את תכניותיו הגרעיניות אך שוב הסנקציות הכלכליות נכשלו והתוצאות ידועות. אך המקרה העירקי הוא גם דוגמא מצויינת לכך שעל מנת להשיג תוצאות מסנקציות כלכליות הן חייבות להיות מלוות בפעילות צבאית היות והעיצומים הכלכליים לא רק שלא עירערו את השלטון המרכזי אלא דווקא איחדו את אזרחי עירק אשר תמכו באופן גורף במנהיגם ונמנעו מלהפיל את משטרו האכזרי.
ואם נעזוב את הכפר הגלובאלי ונבחן את עניין הסנקציות הכלכליות ב"ביצה" הקטנה שלנו נמצא כי דווקא היו אלה הערבים ראשונים בנקיטת סנקציות כלכליות נגד ישראל וב – 1951 קיבלה הליגה הערבית החלטה למוטט את ישראל מכוח המטבע. בשיאו של החרם (שחלקו נמשך עד היום) החרימו מדינות ערב כ – 8,500 חברות ברחבי העולם. אמנם סנקציות אלו צלחו באופן חלקי אך בשורה התחתונה, בתום שישה עשורים מדינת ישראל היא אחת הכלכלות היציבות בעולם והסנקציות הכלכליות נכשלו.
אבן בוחן נוספת היא ה- ינואר 2006 מועד בו נבחר ארגון החמאס כנציג העם הפלשתיני וכפועל יוצא יצאה ממשלת ישראל בהצהרה (החלטה 4,705) שעיקריה הם נקיטת עיצומים כלכליים נגד החמאס. להזכירך, בתקופה זו שימשת, אתה מר' דגן, כראש המוסד וככזה היית חבר בפורום מקבלי ההחלטות המדיניות של המדינה.
השלכות החלטה זו על תושבי הרשות היו קיצוניות. "על הנייר" ניכר היה שלתוכנית זו פוטנציאל הצלחה גדול אך בפועל התוצאות היו הפוכות לגמרי מאלה שתכננה ממשלת ישראל ואתה בין מקבלי ההחלטות שלה.
בחודש מרס 2006 נרשמה ירידה של 60% בהכנסות של הרשות הפלסטינית ונוצר משבר הומניטרי ברשות הפלשתינית אשר הביא את מדינות המערב בכלל ומדינות ערב בפרט להרתם לטובת הרשות הפלסטינית. זאת ועוד, ממשלת ישראל שאתה היית חבר בפורום מקבלי ההחלטות שלה, לא רק שלא ליוותה את הסנקציות הכלכליות בפעולה צבאית אלא הגדילה לעשות ופעלה בניגוד מוחלט כאשר ויתרה על שליטתה בציר פילדלפי ועד ינואר 2006 השתמש החמאס בנתיב זה להברחת כספים ואמצעי לחימה אל תוך הרצועה.
התוצאה ידועה וכאמור,באותה שנה נכנסו לרשות כספי סיוע בהיקף של 550 מיליון דולר (במקום 160 מיליון שישראל הייתה מעבירה מידי שנה), החמאס השתלט בכוח ובתמיכת התושבים על הרצועה והוא חזק מתמיד, ממשלת ישראל נאלצה לסגת מכל הסנקציות הכלכליות עליהם הצהירה והסנקציות הכלכליות שמופעלות, אם בכלל, גם בימים אלו אינן משיגות את המטרה וגרוע יותר תדמיתה של מדינת ישראל בראייה בינלאומית קיבל מכה קשה – ושוב סנקציות כלכליות שאתה היית שותף להם נכשלו.
כפי שאנו רואים סנקציות כלכליות לא השיגו את תוצאותיהן כאשר הן הוטלו על ידי מעצמות ועוד גרוע מכך כאשר ממשלת ישראל ומאיר דגן ויובל דיסקין בקרב מקבלי ההחלטות שלה, עשתה שימוש בערוץ זה.
תמוהה בעיני העובדה שדווקא אנשים כמו מאיר דגן ויובל דיסקין אשר הובילו להחלטות מדיניות של סנקציות כלכליות אשר כשלו ממשיכים ומצהירים כי פעולות מעין אלו הן הדרך הנכונה. האם אין הם הפיקו לקחים או שמא הם פועלים ממניעים זרים. מכובדי, בראייתי, יתכן והייתם אנשי מקצוע טובים אך בעניין הספציפי של סנקציות כלכליות נכשלתם הן בהחלטות העבר והן בדרך בה אתם נוקטים היום.
כאמור אני לא עוסק בפוליטיקה ואני לא נוקט עמדה באשר לתקיפה באירן. אבל אני מצפה מאנשים רמי דרג כמו מאיר דגן ויובל דיסקין אשר מצהירים הצהרות אשר פוגעות במאמצים רבים שמשקיעה ממשלת ישראל על מנת למנוע איום קיומי על מדינת ישראל, וכל זאת תחת איצטלה של "דמוקרטיה בה איש לא ימנע מהם להגיד את אשר בדעתו", להציג תמונת מצב אמיתית ורחבה תוך שימוש ב"עובדות כלכליות" ולא להשתמש בתפקיד ובמעמד בו היו על מנת לזרוע פחד בקרב אזרחי המדינה מחד ולהקים למדינת ישראל מתנגדים מחוץ.
ובאשר לשאלה הערכית עד כמה זה נכון ואף דמוקרטי לנהל מחלוקת בנושא כל כך חשוב לבטחון המדינה בכל מקום אפשרי ורק לא בגבולות המדינה אני משאיר לך הקורא להחליט.